ברוכה הבאה לעולם [חלק 1]
כמה חיכיתי לך.
כמה אור את מכניסה ללב שלי. שלנו.
מאז הלידה, לפני כמעט שבועיים, אני מבינה יותר ויותר שעיבוד ההריון והלידה מבקשים לצאת ממני במילים.
כרגע בכתב, אולי בהמשך בעוד דרכים.
אחרי שכתבתי כמה אלפי מילים במחשב לעצמי, הבנתי שזה ארוך ויש לי כמה וכמה תובנות לשתף מהדרך. לכן חילקתי את הסיפור לחלקים.
בסדרת הפוסטים הקרובה, אשתף את המסע והסיפור של שחר אור לכל חובבות סיפורי הלידה, אבל לא רק 
זה סיפור של יצירת חיים, תרתי משמע. של בחירות ואמון והיכולת לסמוך על עצמנו והיקום. וכנראה עוד כמה תובנות חשובות בדרך.
כמובן בכל שלב ופוסט אשמח לשמוע מה אהבתן (ושאתן עדיין קוראות 
).
).כי החיים זה תהליך ההתפתחות הכי עוצמתי שיש!
הלידה של שחר אור, מתחילה עוד בהריון [חלק 2]
אחרי כמעט עשור משני ההריונות הקודמים, לא ידעתי למה לצפות בהריון הזה בגיל 38, אבל מההתחלה היתה לי אמונה חזקה בלב ובתודעה שהכל בסדר .
האמת, זו היתה מעבר לאמונה,
פשוט ידיעה שהכל בסדר והגוף יודע, וההריון הזה הוא מתנה.
שהוא הגיע בטיימינג הכי מדויק, שדברים מסתכרנים, ואני יכולה לסמוך על הקטנה שבדרך.
ובכלל, מעדיפה להאמין בקסמים בחיי, מאשר לתת לחרדות ופחדים לחלחל.
כמו שאליזבת גילברט כותבת כל כך יפה בספרה, קסם גדול – הפחד יכול להצטרף לנסיעה, אבל אף פעם לא להחזיק בהגה!
וכך היה.
הריון בריא, זורם, בלי בדיקות אקסטה, בלי חששות ומטען מיותר.
כן, היו הרבה שיעורים כמובן…
חרדות הריון שיש לכל אישה בכניסה למסע הזה והמענה אליהן,
התמודדות עם העייפות, חוסר הפוקוס נוראי ברמה שלא הכרתי את עצמי,
אי היכולת להתנהל ״כרגיל״, להרגיש ״לא אני״.
מה שאיפשר לי לגלות ״אני חדשה/ אחרת״, הכרח להסתגל. להתאים את האנרגיות שלי, לחזק את החוסן, את ההכלה הרגשית, לחשוב קדימה עלי ועל העסק אחרי הלידה, לפתח רעיונות בהתאם ועוד.
אפילו מעבר הדירה והרילוקיישן צפונה יצא בדיוק בטרימסטר השני שיכולתי יותר לתפקד, לתכנן, למיין ולהכיל את המעבר הזה.
לא יכולתי לתכנן את זה טוב יותר גם אם הייתי מנסה לתכנן.
קסם
הטרימסטר השלישי כבר היה בתקופת החגים וההתכנסות גם ככה לתוך התא המשפחתי שלנו. סיום השנה עם הלידה. מושלם, כבר אמרתי?
ואז נשאלה השאלה – איפה ללדת.
האמת, לידת בית בכלל לא היתה בראש שלי. כלומר, הכרתי את האופציה מהרבה נשים נפלאות שמקיפות אותי, אבל לא חשבת שזה באמת משהו שאעשה.
אולי כי בתחילת ההריון עוד גרתי בדירת 4 חדרים בבניין בכרכור, או שפשוט מנטלית הייתי במקום אחר… זה לא היה נראה לי סביר או משהו בשבילי.
בשבוע 25, היינו כבר אחרי המעבר צפונה ותיאמתי לנו ביקור בבי״ח נהריה. ילדתי שתי לידות טבעיות בלניאדו, רציתי רק להיזכר בחוויית בית החולים כדי לבוא מוכנה ולדעת למה לצפות.
לא תיארתי לעצמי שזה מה שיקרה שם…
בתמונה: היום האחרון שלי בהריון. צילמתי את התמונה בידיעה שהלידה ממש קרובה. עוד נגיע לזה 
ההחלטה על לידת בית [חלק 3]
** עדכון ** משתפת מתוך החוויה האישית שלי בלבד.
זו לא המלצה גורפת, וכל בחירה צריכה להיעשות מתוך הכרת השיקולים והידע בתחום מעבר לאינטואיציה. פירטתי על הבחירה ומקורות המידע גם בפוסטים הבאים.
~~~
מה שלא צפיתי אחרי הסיור בביה״ח וממש הרגשתי בעוצמה, היתה תחושת כיווץ אחרי הביקור שם.
כאילו משהו ממש לא בסדר.
פעמוני אזהרה פנימיים שלמדתי לזהות עם השנים.
לא בגלל המחלקה חלילה.
המיילדות היו חמודות, הכל נראה מתוקתק ומסודר.
פשוט כל חוויית בית החולים נראתה לי לא קשורה לכל המקום הפנימי שאני נמצאת בו כרגע כאישה ובכלל.
אני בריאה, ההריון הזה עוצמתי ותקין, אני סומכת על הגוף שלי כאמור, למה בעצם אני צריכה בית חולים? ומסכות? ומוניטור? וציפצופים? זה הכרחי עבורי? זה נכון *לי*?
האם יש קשר בין זה, למצב הפיזי והמנטלי שאני נמצאת בו היום?
ככה אני בוחרת ללדת?
(כן, זו בחירה)
והתשובה היתה ממש ברורה – לא.
זה לא מרגיש נכון. אני לא במקום הזה.
פתאום, הבית הקטן שיצרנו בצפון, באמצע החורשה בקיבוץ, נראה כמו מקום די קסום ללידת בית… בבת אחת זה הפך להיות הדבר הכי הגיוני לעשות.
וזה היה כמובן נגד כל מה שהכרתי והתפיסה שלי עד אותו השלב. ועדיין האינטואיציה היתה חזקה.
למה מקשיבים במצב כזה כשכולם אומרים לי שהשתגעתי – ללב או לראש? כמובן שללב…
האמת, אולי זה לא מובן מאליו, אבל שנים שאני מתרגלת הקשבה פנימית, ועכשיו, בטח שלא התכוונתי להתעלם מהתחושות החזקות.
אבל מאיפה מתחילים? 
אני קלולס. ובשבוע מתקדם. איך אני עוברת מידיעה והחלטה לביצוע, בזמן כל כך קצר? (וממשיכה לנהל את שאר העומס בחיים?)
אני קלולס. ובשבוע מתקדם. איך אני עוברת מידיעה והחלטה לביצוע, בזמן כל כך קצר? (וממשיכה לנהל את שאר העומס בחיים?)בתמונות – מיתרונות השהייה בבית, בריכה באמצע הסלון ואפיית עוגת תפוחים בשיא הצירים.
הכנה ללידה [חלק 4]
למעשה, רק סביב שבוע 30 החלטתי סופית שמה שמדויק לי אישית זו לידת בית.
שזה די מאוחר ללידת בית, בעיקר כי מיילדות מוסמכות ומורשות אין הרבה, ולרוב יולדות שמכירות את הנושא סוגרות איתן די מוקדם.
וכדאי להוסיף את העובדה שאני גרה בגבול הצפון. ממש בגבול. לא כל אחת נמצאת אפילו בזמן סביר להגיע.
וגם, יש הרבה אינפורמציה לשקול, לבדוק, לקחת בחשבון.
זו החלטה שהיתה לי טבעית, ועדיין דנו בה הרבה בבית מכל הכיוונים, כדי להבין את ההשלכות, מה מתאים לנו בכל שלב, איך, מה עושים במצבים השונים, מה הסימנים במידה וכן צריך להתפנות לבית חולים ועוד.
למזלי, אחרי שבועיים, הגעתי לרינה המדהימה מיודפת.
ממש אהבתי את הרוגע שהשרתה לאורך כל התקשורת והמפגשים איתה.
וגם ההעצמה שנתנה לי להיות קשובה לעצמי לאורך כל התהליך ולעשות ולבחור רק מה שנכון לי ולהבין תמיד מה המשמעות של כל בחירה.
זו בכלל תכונה נהדרת לחיים, בטח ובטח בלידת בית.
אז בחרתי בלידת מים, בבריכה. הרגיש לי נכון.
המעבר הזה ממים ברחם, למים חמימים בחוץ ואז לאויר העולם.
וגם, זכרתי בצורה מובהקת את כאבי הגב הנוראיים שהיו לי בלידות הקודמות והתנוחות המאוד לא ידידותיות עבורי, ורציתי את האפשרות לנוע במרחב ובמים ולהשתמש בכוח הכבידה שהיה ברור לי שמאוד משמעותי לגוף שלי.
הבנה מתוך הלידות הקודמות והחיבור לגוף.
הגוף שלי יודע ללדת, והעבודה שלי היא לאפשר לו.
ושוב אני מזכירה, כותבת פה מהחוויה האישית *שלי*.
ברור שיש הרבה דרכים ללדת, ומרכזים טבעיים בבתי חולים, ולפעמים מצבי חירום ולידות קיסריות ומה לא.
מבחינתי כל החוויה הזו היתה מטאפורה גדולה לחיים ולבחירות שלי ביום יום, ולכן משתפת בתהליך ובסיפור.
אגב, הכנה ללידה היא גם מנטלית ואנרגטית, וקיבלתי דחיפה משמעותית לעשות עם זה משהו, בשבוע 38, ממש רגע לפני הלידה. זה דרש אומץ והיה שווה כל רגע! בפוסט הבא ארחיב.
הכנות – מעגל לידה שנתן לי כוח [חלק 5]
[חלק 5]לקראת הלידה עשיתי כל מני הכנות מנטליות. קריאת סיפורי לידה, שיחות עם יולדות, מנטרות שיעזרו לי ומדיטציות.
להכין את המיינד לרגע בו צריך לחצות את הקושי לפני שהמתנה מגיעה.
כמו ההחלטה ללידת בית, גם מעגל לידה נשי, זה לא משהו שחשבתי שאעשה בהתחלה.
בשבועות שלפני קיבלתי את הדחיפה ליזום משהו מכמה כיוונים שונים בפרק זמן קצר, והבנתי את הרמז.
הרגשתי שיש לי שיעור שם.
התפתחות אישית עצם יוזמת האירוע.
הייתי במקום שלא בא לי לבקש משהו בשבילי. ״לטרטר״ נשים מכל הארץ לצפון. שזה טו מאץ.
אני לא באמת ״צריכה״ את זה. יכולה להסתדר בלי…. הכל טוב.
אבל חיבור נשים באנרגיה הנכונה טומן בתוכו הרבה מאוד כוח. בשבילן וגם בשבילי.
יזמתי כמעט מעכשיו לעכשיו, בסוף שבוע 38, מפגש אצלי בבית באדמית, עם חבורת נשים ממעגלים שונים בחיי.
עוצמה נשית, שבאו לחגוג איתי את האירוע, הלידה, להטעין אותי, הבית ואת עצמן באנרגיה מדהימה של נשיות ואמהות.
אכלנו, קישקשנו, ועשינו טקס קצר ועוצמתי עם סיפורים שכל אחת חלקה על האימהות והנשיות שלה.
קשה להסביר את האנרגיה של המפגש. כמו משהו עתיק ונכון שקורה בחיבורים מהסוג הזה.
בסיום, העברתי חוט כותנה אדום בין כולנו במעגל. כל אחת ליפפה כמה ליפפופים של צמיד אדום סביב היד שלה והעבירה הלאה. בסוף כולנו היינו מחוברות. עברתי אחת אחת וביקשתי מהן להשאיר את הצמיד על היד עד הלידה, כדי שנחזיק את האנרגיה הזו איתנו.
עדיין לא הורדתי אותו. לא מרגישה ״שסיימתי״.
כל פעם שאני מסתכלת עליו אני נזכרת בכוח של המעגל הזה. ובכוח של נשים בחיים שלי, גם אם אנחנו לא כל יום נפגשות.
ובכוח של הביחד, ואנרגיות, וחיבור למשהו קדום של פעם, שעדיין נמצא בכל אחת מאיתנו.
הוואטסאפ שפתחתי לקראת המפגש, סוג של אוהל אדום וירטואלי, ליווי אותי לקראת הלידה.
שמרנו על קשר. וזה היה לי עוגן בימים שהתקרבו ללידה ומיד אחריה. אוקסיטוצין במיטבו 
תוהה איך עוד יכולה להכניס לחיי אוהלים אדומים שכאלה
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
תזכרי שלא משנה מה – תמיד יש לך אפשרות בחירה, שינוי וצמיחה.
תמיד יש לך אפשרות לגרום לדברים שאת רוצה לקרות בזמן ובקצב הנכון לך.
מאחלת לך שנה של חלומות, הגזמות, שאיפות ממומשות וכיף בדרך,
לצמיחה שלך!
עדי
השאר תגובה