היות וכל שבוע אני הולכת לטיפול,
כלומר שיחה שבועית שעוזרת לי להתבונן על עצמי מבחוץ,
נוצר לי הרגל, כמו לתעד בעיני רוחי את קורות השבוע.
להיות במודעות לאירועים, לרגשות,
לעליות ולירידות,
לשיח הפנימי שלי ולמוטיבים חוזרים.
ונכון שזה הרגל טוב לשיחה השבועית עצמה,
אבל זה עוד יותר טוב להתפתחות שלי באופן כללי.
אני מהרהרת על זה במחברת שלי בסוף השבוע,
בודקת איפה הייתי קוצנית ואיפה פחות,
מה הוריד אותי למטה ומה עזר לי לעלות,
ובכלל מודעות והתבוננות מבחוץ לקקטוסים שלי.
אני מתאמנת על סידור מדף הקקטוסים הזה.
כל הדברים שמפעילים אותי וגורמים לי לדקור ללא סיבה.
את עצמי או את הסובבים אותי.
ויש בזה הרבה חן.
כי כשאני רואה את המדף,
כשכל הקקטוסים מסודרים,
אני יכולה להתייחס אליהם.
אני רואה מי צריך אור שמש, מים, יחס….
אני יכולה לראות איפה אני נפגעת ולמה.
ולדעת לפעם הבאה מה הקקטוס צריך כדי לשגשג.
לא תמיד מצליח לי.
לפעמים פספסתי והקקטוס דקר.
ואפילו נשארה לי צלקת מהפעם הקודמת…
אבל כל יום אני מתאמנת.
וכל יום אני מבינה איך לטפל בהם טוב יותר.
ומכניסה הרבה יותר חמלה לכל קקטוס וקקטוס.
ובעיקר היום, מודה להם.
כל קקטוס מראה ל את הדרך לצמוח.
מה עדיין מפעיל אותי ודוקר,
מה עדיין עושה לי דפיקות לב או חרדה,
על מה אני כועסת ולמה,
ועל מה עוד יש לי לעבוד.
תמיד יש על מה לעבוד.
זה נקרא – להיות אנושית.
איזה מזל שאני אנושית ולא כל הזמן קקטוס.
השאר תגובה