יש משהו מרפא בזריחה. באויר הקר של הבוקר.
בתחושה של התחלה חדשה.
שלא משנה מה קרה קודם ומה יקרה אחר כך,
ברגע הזה מתחילים מחדש.

עבורי תמיד יש קסם בתחושה הזו.
הזדמנות יומית להתכווננות.
לנשימה.
המקום בו החלומות צלולים והחשיבה גדולה.
ויש שקט.
אני אשכרה יכולה לשמוע את עצמי.

היום בהליכת הזריחה שעשיתי ראיתי רק נשים.
אחת הולכת, אחת רצה,
אחרת מוציאה את הכלב.
אחת מדברת עם חברה שלה
על נושאים שאפשר לדבר עליהם רק בשעת זריחה
(או ממש באמצע הלילה…)

ראיתי בכולן מעיין אחיות לאחווה סודית.
אחוות הזריחה.
אחוות השקט.
הבריאה מחדש.
הרגע הזה שאני נותנת לעצמי ספייס להיות, לזוז, להרגיש.

האם כל יום זה ככה מרווח? לא.
לא תמיד יש לי את הכוח.
לפעמים הגוף שלי מבקש מנוחה.
האנרגיה עולה ויורדת משבוע לשבוע וזה טבעי.

עדיין יש לי המינימום היומי שלי שבו אני מייצרת לי בועת שקט וריפוי, גלולה של בוקר, לפני שהיום מתחיל.
גם אם זה יסתכם בלהתעורר חצי שעה לפני כולם
כדי להתארגן בסלאו מושיין ולבהות בעצמי במראה,
או לפתוח את המחברת ולכתוב רק שורה אחת.

עם השנים אני לומדת לתת לעצמי יותר ספייס.
הבוקר פשוט עוזר לי בזה.

חזרתי הביתה קפואה!
השמש כבר עלתה מזמן.
והלב שלי מלא ליום חדש ☀️