נאלמתי.
לא, זו לא טעות הגהה.
אני מרגישה שאני סוגרת עכשיו את אחת השנים, אם לא השנה, הקשה של חיי, ובאופן מוזר גם הקסומה ומלאת אושר.
ואולי הדיסוננס, הוא מה שהפך אותה לכל כך קשה.
הצורך להכיל את המרחק בין קצה אחד של שמחה עילאית ובליס,
וצד שני של כאב לב והתמודדות עם פחדים גדולים ומטלטלים.
יחד עם עוד שלל מגוון של אירועי חיים ״רגילים״ יותר או פחות.
נאלמתי לעצמי.
יחד עם שעות השינה, הפוקוס הריכוז.
ויגידו מי שעוקבות אחרי – מה? איזה נאלמת או נעלמת?
את עושה, וכותבת, ועשית כנס, ויצאו תוכניות, ריטריטים ומבצעים,
אבל האמת היא, שעשיתי את מה שאחראי וצריך לעשות כבעלת עסק
יחד עם רצון עמוק בלתי נגמר להתפתח ולצמוח.
ממש השתדלתי שזה יהיה מתוך הקשבה פנימית,
דיוק איפה שניתן,
שינויים והתאמה למצב מדולל המשאבים שלי,
אבל עדיין מתוך אחריות.
אחריות יצירתית. יש דבר כזה?
זה כאילו שהנשמה שלי הבינה שהבת אנוש שבי עוברת טלטלה,
אז היא פיזרה לה פירורים בדרך,
אבל לא חסכה ממנה את הקושי.
״אבל עשית! יש אנשים שלא עושים בכלל, מה את מתלוננת??״
למדתי שלא בריא להשוות.
לכל אחד ואחת, שק הקשיים שלו.
ביחס אלי, אני מרגישה שיש פער גדול בין מה שהנשמה שלי באה לעשות כאן, לבין מה שבפועל קורה במציאות.
יש ממש משבר זוגי עמוק בתוכי, בין ״הסדרנית״ הקפוצה, הזועפת שמרגישה שהיא מחזיקה את כל עול האחריות עליה, לבין ״איטליה״ מלאת ההשראה והיצירתית שלא מקבלת כרגע מגרש משחקים להתבטא בו.
ואם להוסיף עוד מישהי למשבר הזוגי הבעייתי הזה, באה ״האמא״ שבי, זו שעדיין מניקה, לא ישנה בלילה, לא מורידה את הילדה מהידיים, מתמודדת עם חרדת הנטישה האופיינית של גיל שנה, ומתבלת את הויכוח/ כי יש עדיין מגבלות, ואין מה לעשות,
לאמא עייפה לוקח יותר זמן לעשות דברים.
ובתוך כל הבלאגן הזה, אני, עדי, נאלמתי.
מתבוננת מהצד, מנסה ליישב את המשבר הזוגי,לתת לכל החלקים השונים בי מענה.
וזה קשה. ואני עייפה.
ויש רגעים שלא בא לי יותר, ואין לי כוח, ואני מרגישה חסרת אונים.
אני מזכירה לעצמי שחוסר האונים מגיע רק בגלל שחיפשתי מה לעשות. לפעמים, לא צריך לעשות כל כך הרבה, אלא פחות.
יותר להקשיב לקולות מבפנים,
זה בסדר להאט,
לדייק,
לעצור אפילו חלילה.
אלו הרגעים ש״איטליה״ שבי אומר – ״אולי נעשה איזו שנת שבתון״, ככה עם קריצה. היא עוטפת לי את הלב עם הפנטזיות על שנה כזו, ומה נעשה בה.
וזה מחמם אותי מבפנים וממלא השראה.
ואז הסדרנית קופצת – ״גברת, לא יקרה! זה לא אפשרי עכשיו, יש לך אחריות״.
׳עכשיו׳ – מילת מפתח…
אז עכשיו, אשמח להתחיל עם יום חופש.
ועוד יום חופש.
בהמשך יומיים, ככה עם לילה מחוץ לבית.
אם אני אתפרע – בתל אביב!
ואולי ריטריט.
ומי יודע, אולי מתישהו השנה גם אצא לחו״ל אפילו.
מחשבות שהן כמו ליטוף ל״איטליה״ שבי.
בית החזה מתרחב ואני נושמת.
אני מרגישה את הגוף שמזכיר לי,
אני אנושית.
וכל קושי, גדול ככל שיהיה – יחלוף.
ואם לצרוב משהו בתודעה שלי, עדיף שיהיו אלו החלומות על החופשה,
התרחבות הלב,
רגעי השראה ויצירה,
תמיכה של חברות ונשים חכמות,
הצמרמורות של הקשבה ללב,
החיוך של שחר, מלא חיוכים ופרצופים של שחר! מיליון!
הקסם הבלתי נגמר של ילדה שנכנסה לחיים שלי, חיים שנבראו בתוכי,
שהזכירו לי שאין דבר יותר חזק מכוח הבריאה.
ואם הבריאה הזו הגיעה לעולם, אז באמת שהכל אפשרי.
מאחלת לי לזכור את זה יותר.
מאחלת לכולנו.
מגיע לנשמה שלנו לזהור הרבה יותר, וזה משהו מדהים לשאוף אליו השנה.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
תזכרי שלא משנה מה – תמיד יש לך אפשרות בחירה, שינוי וצמיחה.
תמיד יש לך אפשרות לגרום לדברים שאת רוצה לקרות בזמן ובקצב הנכון לך.
מאחלת לך שנה של חלומות, הגזמות, שאיפות ממומשות וכיף בדרך,
לצמיחה שלך!
עדי
השאר תגובה