לא היה לי חלום להיות חלק מהרכב.
לא הייתי חלק מחבורת מוסיקאים אף פעם.
חוץ מגיטרה של חבר לכיתה ליד המדורה בלג בעומר, לא ממש הייתי מוקפת נגנים.
אם כבר, תמיד רציתי לנגן ואיכשהו, זה לא זרם.
פרשתי אחרי שני שיעורי פסנתר, מיתרים תמיד הכאיבו לי באצבעות, ופעם כשאמא שלי לקחה אותי לקונסרבטוריון כי היה לי לרגע מחשבה לנגן על חליל צד, אז הורידו אותה מזה בגלל השיניים שלי או משהו כזה.
אז עזבתי את הנגינה.
מרגיש לי החמצה קלה שאולי אגשר עליה פעם.
(בינתיים מתמוגגת מהחיבה של לביא לקלידים וגיטרה, ושל איילה לתופים 
)
)מה שכן, תמיד אהבתי לשיר.
הייתי הילדה הזו, בת החמש, שעולה על השולחן ושרה עם מיקרופון מדומה. והמתבגרת הצעירה שהולכת בנופש הצבאי לתחרות כשרונות צעירים ושרה שירים של דיסני.
היום אני אומרת שמוסיקה זו בעיקר תרופה לנפש.
כלי לביטוי, לנחמה, למוטיבציה ומה לא!
אז כשאתי ואיתי יזמו את הרעיון ושאלו בקיבוץ מי רוצה לקחת חלק מהרכב מוסיקה אפשרי, היה בי קול שאמר – ״אין לך מה להפסיד״.
ובוואטסאפ כתבתי: ״אני לא יודעת לנגן, אבל לשיר אני יכולה״.
בום.
ופתאום כבר מאוקטובר, כמעט שנה (!)
שאנחנו מדברים בסולמות,
ומנסים עיבודים,
ועושים חזרות אל תוך הלילה,
וצחוקים, ויין, והפקת לקחים,
והופעה,
ונהיה פה הווי ממש.
וזה כיף! פשוט כיף!
הנאה צרופה.
במיוחד כשבת׳כלס, יש בחבורה הזו מקצוענים של ממש, שזה אשכרה העבודה שלהם, אז כל מפגש מבחינתי הוא למידה אחת ענקית ואולי באמת גם סוג של הגשמת חלום שלא ידעתי שיש לי.
וגם, זה מציף המון תובנות על יצירה ויצירתיות שמתבשלות אצלי לאחרונה ואמצא מתי ואיפה לתת להם ביטוי ומקום.
בכלל – ביטוי. גם על זה יש לי מה להגיד.
בינתיים, כל כך שמחתי על ההזדמנות לשיר.
תודה שיצרנו את הדבר הזה 
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
תזכרי שלא משנה מה – תמיד יש לך אפשרות בחירה, שינוי וצמיחה.
תמיד יש לך אפשרות לגרום לדברים שאת רוצה לקרות בזמן ובקצב הנכון לך.
מאחלת לך שנה של חלומות, הגזמות, שאיפות ממומשות וכיף בדרך,
לצמיחה שלך!
עדי
השאר תגובה