צילמתי את התמונות האלה הבוקר. ומהבוקר אני רוצה לשבת לכתוב.
ולא הצלחתי.
פעם אחת, כי אני בימים שלוקח לי זמן לזקק את המחשבות שלי לשיתוף קוהרנטי וחד, של מה שאני רוצה להגיד. הדברים מתבשלים בפנים, בלב וברגש, ולוקח להם עוד רגע לתת החוצה למילים.
פעם שניה, כי כל היום הזה הרגיש כמו הפרעת קשב אחת גדולה.
קופצת מדבר לדבר, מנושא לנושא, בין אם היו פה דברים שקרו מהבוקר שהזיזו אותי, או שפשוט אני לא הצלחתי להתפקס כמו בדרך כלל.
מודה, מבאס.
קצת מרגישה שבמקום שאסיים את השבת טעונה ומתרגשת משבוע חדש,
אני מסיימת מותשת ומפוזרת, וזה לא הכי מתאים לי.
מוכר?
ובחיי, שהיה לי פוסט מוטיבציה שלם לשתף עם התמונות האלה.
על כמה המקום הזה פה בקיבוץ, הטבע וההריון, מחברים אותי פנימה לעצמי.
וכמה אני נהנית מהשקט והקסם שהטבע מביא איתו,
והביקורים של החיות (תעקבו בסטורי),
והעובדה שהטבע ממשיך בדרכו ולא מעניין אותו מה עשיתי או הספקתי.
הטבע (והבטן שלי) ממשיכים להשתנות ולהתפתח.
גם רציתי לשתף, על ההבנה שלי, שהעבודה הפנימית, המשפחתית והאישית שאני עושה, היא לא רק פנימה. הבנתי שהיא מהדהדת לעולם.
וכל דבר שאנחנו עושות עבור עצמנו, בת׳כלס, זה למען העולם.
כמו שהעצים, עצם ההתפתחות שלהם מספקם חמצן לסביבה,
גם אנחנו, כשאנחנו במיטבינו, מתפתחות ללא מאמץ, ככה אנחנו אור למשפחה,
מגדלות ילדים בריאים בבטן ומחוצה לה, ממלאות השראה בסובבים אותנו ובעשייה שלנו, ועוד הרבה אדוות אחרות.
אז היה לי פוסט מוטיבציה,
והוא הפך יותר לשיתוף.
כי החיים הם דואליים.
יש בהם גם וגם. מכל הקשת.
למעלה ולמטה.
והחוכמה היא להזכיר לעצמנו את זה, ולנשום את הקצוות האלה.
לנשום נקודה.
להכיל.
לסלוח אם צריך.
מחר יום חדש, שבוע חדש,
ועוד יום להתאמן על מי שאנחנו גדלות להיות ❤