יותר זמן בחוץ מאשר בפנים

אני ממש לקחתי על עצמי להיות צמודה אליה. ליטרלי.

איתי בבית. עלי לאורך היום.

מענה מיידי לצרכים.

גמישות בתוך ימים שלא ברור לי איך קרה בהם עוד משהו חוץ מהנקה.

ויש עוד משהו שקורה בתשעה חודשים.

מסתיים באיזשהו מקום ההריון החיצוני.

הקטנה מפתחת אופי. מחפשת חברה וקצת יוצר אקשן.

יותר פעילה ויותר משתנה.

וגם משהו בהתמסרות האימהות שלי כאילו השתחרר קצת.

מפנה את מקומו לעוד חלקים בי, שעד עכשיו ישבו כזה ביציע, מדברים איתי מאחורי הקלעים. וקצת נמאס להם.

גם הם רוצים לבוא לידי ביטוי.

משהו חדש מבקש להיוולד.

איזון חדש.

וכנראה לא סתם החודש גם שחר נכנסה לפעוטון.

ואני מרגישה שאני יולדת לוז חדש, שגרה חדשה וגם לא מעט פרויקטים אחרי החגים.

משהו מבקש להשתנות.

כמו החיים עצמם.

אנחנו גדלים, צומחים ודברים חדשים נולדים בנו.

כנשים, אני מרגישה שלפעמים השלב הזה קשה ומלווה בהרבה רגשות אשם, אבל דווקא מתוך הבנה שהנשמה שלנו היא שמובילה אותנו, והקטנים דווקא מרווחים מההתפתחות הזו, היות והם מתפתחים בעצמם, זה יכול לשחרר קצת מטענים רגשיים מיותרים ולאפשר לנו יותר לעוף בחדווה ובגדול, לתחנה הבאה