איך למצוא את הדרך שלי?

אני רוצה להניח פה משהו. גם בשבילי.

יש לנו את הזכות בחיים האלה, לשאול שאלות

ולייצר לנו את החיים והשגרה שאנחנו רוצות, גם אם הדרך מאתגרת, והיא מאתגרת, גם אם אנחנו חלוצות ועושות דברים בפעם הראשונה,

גם אם אין לנו דוגמאות בחוץ,

גם אם זה מרגיש לפעמים לא הגיוני,

כי זה שווה את זה.

זה קטע לפעמים להסביר לאנשים מה אני עושה.

כדי שירד בקלות בגרון, אני אומרת מאמנת. קואצ׳ינג.

לפעמים מאמנת לאפקטיביות.

ואז לאנשים יש תבניות בראש.

קליניקה.

אחד על אחד.

הרגלים בעסק? מאמנת לחיים?

על מה מדברים בעצם?

ואיך נראה יום העבודה שלך?

איך את עובדת עם תינוקת בבית?

את עובדת מהבית? מה את עושה?

ואיך את מספיקה בעצם?

וזה הקטע. כל יום נראה קצת אחרת. חלונות הזמן משתנים. בימינו הרבה יותר נזילים וגמישים. ועדיין אני מרגישה שאני מצליחה לשמור על המצפן שלי, ועל מה שחשוב לי. ולהתקדם. ובעצם להפעיל פה עסק עם סדנאות, פעילות אינטרנטיות, קורסים, אימון.

וכל זה תוך כדי יצירת מודלים עסקיים חדשים,

זירות חדשות, צוות,

קמפיינים שיווקיים שונים מהרגיל , ועוד.

לפעמים זה בא לידי ביטוי בדברים קטנים,

כמו לראות מאמנות שאני אוהבת בחו״ל מקיימות את שיחות האימון שלהן בכל מיני מקומות , כמו חוף הים, תוך כדי טיול, במיטה מוקדם בבוקר כי זו שיחה בינלאומית ועוד.

כל כך שונה מהתבניות הפורמליות שאנחנו רגילים לראות ביום יום הרגיל בישראל ובכלל, מה ״מותר״, ומה ״נכון״.

ואני? אני כל הזמן מרגישה שאני שונה.

ומחפשת את הדרך שלי.

ועושה דברים אחרת.

ויום אחד, אני מוצאת את עצמי יושבת על הדשא בקיבוץ, כששחר משחקת לידי, מנהלת שיחת אימון טלפונית עמוקה ומדויקת, עם אחת מהלקוחות המדהימות שאני מלווה, שגם צפתה בשיעורים המוקלטים, וגם באה לעשות עבודת התפתחות ספציפית בשיחות.

ואנחנו מדברות, מחברות נקודות, מעלות רעיונות.

אני מוציאה לשחר דשא מהפה.

האסימונים נופלים.

ואני מודה על הרגע הזה.

על משהו שיצרתי בחיים שלי, שהוא גם וגם וגם.

ואחר.

ואפשרי.

הכל אפשרי.

והלוואי ותמיד יהיה בנו את האומץ והחלוציות, לעשות מה שנכון לנו